מדריך הגיור האורתודוקסי החינמי

משה אומר את מילותיו האחרונות לא בפרוזה אלא בשירה, שיר שמשתרע על כל ההיסטוריה, מהבריאה עד אחרית הימים. "האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. יערף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי." השיר מספר על נאמנות ה' ועל סטיית ישראל, על ברכות הארץ ועל ההשלכות של שכחה. הוא כנה עד כאב: "יזבחו לשדים לא אלוה, אלוהים לא ידעום." אך הוא לא מסתיים בייאוש. ה' מכריז: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא." אחרי השירה, ה' אומר למשה: "עלה אל הר נבו וראה את הארץ אשר אתן לבני ישראל, תראה אותה אך שמה לא תעבור." השיר הוא יצירת המופת של משה: לא חוק, לא נאום, אלא מוזיקה. האמיתות העמוקות ביותר חיות בשירה כי אינן יכולות להיכלא בלוגיקה בלבד. מערכת היחסים של ישראל עם ה' אינה חוזה אלא שיר, לפעמים הרמוני, לפעמים דיסוננטי, אך תמיד ממשיך.