חורבן בית המקדש: תאריכים, סיבות וציר זמן

בית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך בהר המוריה בירושלים, נחרב בתשעה באב בשנת ג'של"ח לבריאת העולם, המקבילה לשנת 586 לפנה"ס בספירה הכללית. הצבא הבבלי בפיקוד נבוכדנצר הבקיע את חומות ירושלים, שרף את הבית, ולקח את כלי המקדש לבבל.

לפי המסורת עמד הבית הראשון 410 שנים. עם החורבן גלה רוב העם לבבל, וגלות זו נמשכה שבעים שנה, עד להצהרת כורש מלך פרס שהתירה את שיבת ציון ואת בניית הבית השני.

יש הבדל של כמה שנים בין החישוב המקובל בחז"ל (סדר עולם רבה) לבין הכרונולוגיה המקובלת במחקר ההיסטורי. ההבדל נוגע לאורך תקופת שלטון פרס, ולא לעצם התאריך העברי של החורבן.

בית המקדש השני נחרב בתשעה באב בשנת ג'תת"ל, היא שנת 70 לספירה, בידי הלגיונות הרומיים בפיקוד טיטוס, בסופו של המרד הגדול. הבית עמד 420 שנה, מימי שיבת ציון ובניין עזרא ונחמיה, דרך הרחבתו הגדולה בידי הורדוס, ועד השריפה.

המקורות המרכזיים לתיאור הימים האחרונים הם מסכת גיטין בתלמוד הבבלי ותיאוריו של יוסף בן מתתיהו. שניהם מתארים מצור ממושך, רעב כבד בירושלים ומאבקים פנימיים קשים בין סיעות הלוחמים.

העובדה ששני הבתים נחרבו באותו תאריך עברי, בהפרש של כ-656 שנה, היא הסיבה שתשעה באב הפך ליום האבל המרכזי של העם היהודי.

הגמרא ביומא ט' ע"ב קובעת שבית ראשון חרב בגלל שלוש העברות החמורות שהיו נפוצות באותו דור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הנביאים ירמיהו ויחזקאל התריעו על כך שנים רבות לפני החורבן, וקראו לתשובה ולתיקון היחס לחלש בחברה.

לצד הסיבה הרוחנית מציינים המקורות גם סיבות מעשיות: מרד פוליטי בבבל, בריתות כושלות עם מצרים, והתעלמות מאזהרות הנביא. במבט המסורתי אין סתירה בין השניים, שכן ההשגחה פועלת דרך מהלכים היסטוריים.

על בית שני אומרת אותה סוגיה ביומא דבר חריף: באותו דור עסקו בתורה, קיימו מצוות וגמלו חסדים, ואף על פי כן חרב הבית בגלל שנאת חינם. הלימוד המרכזי הוא ששמירת מצוות בין אדם למקום אינה מכפרת על יחס פוגעני בין אדם לחברו.

הסיפור המפורסם של קמצא ובר קמצא (גיטין נ"ה-נ"ו) מובא כדוגמה: הזמנה שגויה לסעודה, ביזוי פומבי, ושתיקת החכמים שנכחו במקום, הובילו בשרשרת אירועים עד למרד וחורבן.

מכאן נגזרה גם המסקנה המעשית: התיקון לשנאת חינם הוא אהבת חינם, ולכן ימי בין המצרים ותשעה באב מוקדשים לא רק לאבל אלא גם לעבודה על יחסי אנוש.

ציר הזמן מסייע להבין שהחורבן לא היה אירוע בודד אלא תהליך ארוך של עלייה, שקיעה ובנייה מחדש.

האבל על החורבן מרוכז בשלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, המכונים ימי בין המצרים, ומגיע לשיאו בתשעה באב עצמו.

תשעה באב הוא צום של 25 שעות שבו נוהגים חמישה עינויים, יושבים על הארץ עד חצות היום, קוראים את מגילת איכה ואומרים קינות. גם בימים רגילים נשמרים זכרים לחורבן, כמו השארת אמה על אמה בקיר הבית ללא סיוד ושבירת כוס בחופה.